<h1>ספר האסופות מכת"י סימן שפ"ט</h1>
<h2>דף מז.</h2>
הלכות גרים בפרק החולץ ובהלכות גדולות. תנו רבנן גר שבא להתגייר אומר' לו מה ראיתה שבאתה להתגייר ולהזדווג באומה שפלה כישר', אי אתה יודע שישר' בזמן הזה עם בזוי הוא דווים הם סחופים הם מטורפים הם בגלות. ולמה ליה למימר הכי, דאי פריש ניפרוש, דא"ר חלבו קשים הם גרים לישר' כספחת בעור, וכל שכן בזמן הזה שהוא סכנת גופים שאין מגיירין. ואם אמ' יודע אני שהוא כן ואיני כדיי מקבלין אותו וממאנין בו ג' פעמים ולבסוף מקבלין אותו. ומודיעין לו מצוות חמורות וקלות, חמורות מאי ניהו, אומ' לו הוי יודע שעד עתה לא באתה למדה זו, אכלת חלב לא היית ענוש עליו כרת, חללת שבת לא היית חייב סקילה, ומעתה אתה חייב כרת על אכילת חלב, וסקילה על חלול שבת, אלו חמורות. מצוות קלות עון לקט שכחה פאה ומעשר עני ואי פריש ניפרוש. וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואו' לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקי' וישר' בזמן הזה אינו יכול לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו ומלין אותו מיד. ואין מטבילין אותו עד שיתרפא מן המילה. מל ולא טבל או טבל ולא מל הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואפילו קטן בן יומו עושה יין נסך, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול, מילה ברישא והדר טבילה.
מעשה היה במגנצא בגר שטבל ואחר כך מל והוצרכו לו חכמי מגנצא טבילה אחרת, דקיימ' לן מילה ברישא דהיאך יברך אקב"ו על הטבילה ועדיין אינו גר ואינו מצווה, שמא מחמת צער המילה יפרוש, אלא ש"מ מילה ברישא. וצריך לברך הברכה אחר הטבילה דאמ' שמואל [פסחים ז' ע"ב] כל הברכות וכו' חוץ מטביל' דגר. אבל מנהג נשותינו שמברכות תחלה והדר טובלין, וכן הלכה, לפי שהן מותרות בתפלה ובכל הברכות. גר שטבל לקריו או גיורת שטבלה לנדותה לא סליק להו טבילתן עד שיטבולו לשם גירות. ואין מטבילין את הגר ולא את הגיורת בלילה אלא ביום, ולא בשבתות ולא בימים טובים, אבל בשכל טוב מצאתי שיכולין להטביל' בשבת. ושאר חייבי טבילות טובלין כדרכן כל ימות השנה חוץ מט' באב, ואפילו בשבת מותרין לטבול טבילה בזמנן מפני שנראה כמיקר. אבל כלים אין מטבילין לא בשבתות ולא בימים טובים משום דמתקן מנא הוא. וצריך ג' תלמידי חכמים או ג' חשובי העיר שעומדים על גבי הגר לראות כשהוא טובל שיעשה כדין. וצריך למזייה ולמישקל טופריה דידיה ודריגליה. וקודם שיטבול הגר או' לו כמו שאמרו לו בראשונה מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, ועונשן ומתן שכרן אם קבל עליו טובלין אותו מיד במים חיים. וצריך שיראוהו העדים לעיניהם כשהוא טובל. טבל ועלה בעלייתו או' באימ"ה אקב"ו על הטבילה. ואחר כך הוא כשר לכל התורה כולה כשאר בר ישר' ומחוייב בכל המצוות. ומכאן ואלך מצוה עלינו לקרבו ולרחמו ולאהבו שנ' [דברים י'] ואהבתם את הגר, וכת' [ויקרא י"ט] ואהבת לו כמוך וגו', וכן עבד ושפחה ועבד משוחרר טובלין והדר מברכין. וכן הלכה. גר שחזר לסורו הראשון יינו יין נסך פתו פת כותי פירותיו טבלים ספריו ספרי קוסמין ושומנו ויינו ושאר כל דבריו כגוי. גיורת שהרה בעוד שהיתה בגויותה עתה היה ההריון בפסול אם ילדה בן בשבת אין מילתו דוחה את השבת אע"פ שנתגיירה. אבל אם היתה ההריון בקדושה הרי היא כשאר בנות ישר' ומחללין עליו את השבת. וכגון שרואין בכתבה שכך הוא, או על ידי עדים או בכתובתה, שהרתה ביהדות.
אם מל את הגר ושייר בו ציצין המעכבין את המיל' חוזר עליו פעם שנית שנ' [בראשית י"ז] המול ימול אפילו ד' וה' פעמים, וכן המושך ערלתו כדאמ' בברא' רבה [מ"ו י"ג]. מילת הגר עושין לו רפואה בכל עיניינים כמו לקטן ומרחיצין אותו בחמין, חוץ מן השבת שאין רחיצתו דוחה שבת. מאן דמהיל ליה לגר צריך לכסות לו ערותו בשעת הברכה. ומוהלו ופורעו וחוזר על בשר החופה את רוב העטרה ונוטלו. ואפילו אם נולד הגוי מהול או שעלת על בשר ערלתו נומי ומלו הרופא בגיות, צריך להטיף ממנו דם ברית. ולאחר שמל אותו נוטל מבני בית דין כוס של יין ומברך בורא פרי הגפן, באימ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנ' [ירמיה ל"ג] כה אמר י"י אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ב"א י"י כורת הברית. אלהינו ואלהי אבתינו קיים את האיש הזה בתורת אל ובמצוותיו ויקרא שמו בישר' פלני בן אברהם אבינו ישמח בתורה ויגל במצוות, הודו לי"י כי טוב כי לעולם חסדו, פלני זה בן אברהם אבינו כשם שנכנס בברית זה כך יכנס בתורת אל ובמצותיו ובמעשים טובים. וכן המל לישר' גדול צריך לכסות ערותו כשמברכין עליו ברכת המילה דערותו טמאה ומשוקצת ואסור להזכיר שם קדש לפני ערותן, אבל בן ח' ימים אין צריך לכסות ערותו משום דצואתו אינו חשוב כצואת גדול וערותו אינה חשובה ערוה. וכן הלכה. אע"פ כן יש מוהלין שמכסין גם לבן ח' ימים. ופעמים שעושה הקטן צרכיו קודם מילתו וצריך לכסות אותה צואה בין הבגדים ואחר כך מברך ברכת המילה. ואם עבד ימול מברך באימ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם וכו' עד כורת הברית. ולמה נקרא הגר בן אברהם ולא בן יצחק ולא בן יעקב לפי שהיה אברהם תחלה לגרים לפיכך כל הגרים נקראין על שמו. מצאתי במעשה הגאונים המל את בן השפחה אין צריך לברך להכניסו, אבל לשאר גרים המל מברך באימ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
הילכות נשים המתגיירות האשה שבאתה להתגייר צריכה להתענות קודם טבילתה חדש ימים רצופים לכל הפחות חוץ מן השבתות שלא תתענה בשבתות. והנשים מעמידות אותה עד צוארה בתוך המים, ועומדין להן שני תלמידי חכמים או שני חשובי העיר מבחוץ לפי שאינו הגון לראותה ערומה, ומודיעין לה מקצת מצות חמורות וקצת מצות קלות ועונשן ומתן שכרן, ואו' לה העולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים וצדקניות לעתיד לבא. והנשים עומדות שם ואומרות לה הילכות דין הנדה שצריכה טבילה בכל עת נדתה אי פירשה ניפרוש, ואין מרבין ואין מדקדקין עליה, מנלן מרות המואביה. אם קבלה עליה מוטב ומטבילין אותה מיד והנה היא כשירה לכל התורה כולה וראויה להנשא לכל בר ישר' ואין מטבי' אותה בלילה אלא ביום. סליק הילכות גרים מילתן וטבילתן, צורי יזכיני חלק עמהם ולדור במחיצתן, במאור הגדול ובאיספקלריא מאירתן, ואסעוד סעודת השור וזיז שדי וליויתן.
<h2>דף עא.</h2>
הכל מלין ומילתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן וגוי ארבעתן, אבל אם נתגייר מותר לו למול לבר ישר' לפי שהגר מוזהר ועומד בכל המצות שבתורה כשאר בני ישר'. אבל אשה בכלל ישר' היא והלכה כר' יוחנן [ע"ז כ"ז ע"א] דא' מהלא דאיתתא שפיר דמי, והכי נמי איתא בהל' גדולות היכא דליכא גברא דידע למימהל ואיכא איתתא דידעה למימהל מהלא אתתא ושפיר דמי. ואם לא גמר המוהל הפריעה ובא אחר או אשה וגמרו נותנין להם שכר מצות פריעה ואפילו בשבת נמי שרי, לפי שעושין גמר המצוה, וכן למדנו מצפרה. ישר' שמתו אחיו מחמת מילה והוא מאותה משפחה דרפו דמייהו אעפ"י שערל הוא מותר לו שימול לישר' אחר, שערלתו חשוב כמהול כדתנן במסכ' נדרים [ל"א ע"ב] אבל גוי אע"ג שהוא מהול כמאן דלא נמהל דמי ואסור לו למול לבר ישר'. וכן ערבי מהול, וישמעאל מהול, וגבנוני מהול, הרי הן כערלים ומילתן פסולה, ואף משום דליתנהו בכלל ואתה את בריתי תשמר [בראשית י"ז]. וכן למדנו בירושל' [שבת פי"ט ה"ב] ובראשית רבה [פמ"ו ט'] חולק בישר' ערל שלא ימול. והילכת' מותר שימול לישר' אחר.
בעיא היכא דליכא אומנא דידע למימהל מאי, מי אמרי' להשהותו כך ערל עד שיגיע אצל אומן מומחה או לאו. נר' לר' גרשם הגוזר שמותר לדחות אותה מילה עד שיגיעו אצל מוהל מומחה כדי שלא יבא הנער לידי סכנה, שהתורה אמרה [ויקרא י"ח] ושמרתם את חקתי וגו' וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם. וכן מצינו [יומא פ"ה ע"ב] שהתירו לחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. וכן ראינו בשאר מקומות שהקלו חכמי' לגבי מילה מפני פקוח נפש, כגון קטן החולה, וקטן שמתו אחיו מחמת מילה, וכן קטן דאדום ודירוק טפי כולם נדחין מפני פקוח נפש, ה"ה היכ' דליכ' אומנא דידע למול שדוחין המילה ואין חוששין ליום שמיני מפני פקוח נפש.
<h2>דף עא:</h2>
במדרש שוחר טוב [תהלים ל"ה ב'] מונה שישר' מקיימין כל המצוות באבריהם וכו', עד שאומר שבגיד מקיימין מצות מילה ופריעה, יריכיים עושין לסינדיקום לילדים, פיר' הבעל ברית, ועל כן נאמ' [תהלים ל"ה] כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך. מכאן לבעל ברית שעושה מצוה. וביום שמחת המילה אבי הבן מגדל שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות למגדול ועד קטן לחמניות שקורין ברשטלש ובצים משום חביבות המצוה ולכבוד המילה ומתוך השמחה יבקשו רחמים מגדולם ועד קטנם על האם שתעמוד לחיים ועל הנער שיגדל בתורה ובמעשים טובים. ומניין שאבי הבן מרבה בשמחה ביום המילה שנ' [משלי כ"ג] גיל יגיל אבי צדיק וגו', וכת' [שם] ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. ומזמרין שמה זמירות ודורשין דרשות מעניינו של יום ומעינייני המילה לכבוד המקום ולכבוד הילד והאב והקרואים. ואין או' שהשמחה במעונו בברכת המזון לפי שאין שם שמח' שלימה דאית ליה צערא דינוקא. וגם המוהל העוסק במצות מילה זוכה במצוה כשהוא כורת את הברית כאלו הוא קיים באותה שעה תרי"ג מצות, כמניין ברית, ומעלה עליו הכת' כאלו העולם עומד על ידו, שנ' [ירמיה ל"ג] אם לא בריתי וגו'. וכשהוא עושה פריעה עולה לו זכות מצות הפריעה לכל ימות השנה שהם שס"ה ימים כמיניין פריעה נמצא שגם בזכות הפריעה העולם עומד. מכאן למוהל כשהוא מל שהמצוה גדולה היא שלו לפי שעל ידו נתבסם העולם.
בשכל טוב, זקן דמרתתן ידיה והוא הדין בחור, אי נמי דלא בריין נהוריה, אסור למימהל שמא יעשנו כרות שופכה. הרוצה ללמוד אומנות המילה ילמוד מזה הספר כאשר כתב אותו ר' גרשם הגוזר לפי סברתו ולפי דעתו ולפי חכמתו וכאשר קבל מרבותיו ובאובנתא דלביה. תחלת דבריו כל הרוצה ללמוד אומנות המילה ילך תדיר אצל הקטנים לפני המילה ורואה את ערותן וימצא שהערלות אינן שוין, לפי שחומרותיהן אינן דומין זה לזה. כיצד, שיש קטן שיש לו ערלה הרבה ויש קטן שיש לו מעט, ויש קטן שעור הערלה הוא רך וטוב להבחין בין עור לבשר, ופעמים הוא קשה ואין טוב להבחין. וגם בעור התחתון ימצא שנויים יש שעור הערלה כפול וקשה הוא מאד לעשות הפריעה, ויש שעור התחתון הוא חלק מאד ואין המוהל יכול לתפוס בו, ופעמים עולה החריץ שלמטה עד פי האמה אותו צריך שמירה כשעושין פריעה, כאשר תמצא כתוב. בכל אלו עיניינים הגיד משונה ועדיין יותר ממה שכתבתי. לכן הוא מזהיר את כל המוהלים שילכו בכל פעם אצל הנערים יום אחד או שנים קודם המילה ויבדוק הגיד והערלה שאם ימצא בו דבר חמור וידע מה יעשה, והוא עיקר. גם צריך לראות ראשו של גיד ולפי עוביו יעשה הנקובין. ובשעה שעוסקין במצות המילה ילך לשם וישב אצל המוהלין וירגיל עצמו בעסק המצוה בשעה שיגיע לידו המצוה לעשותה. וגם יועיל לו שיראה כיצד הוא מכוין לחתוך עור הערלה, ויתפוס הערלה בידו כהוויתו. וגם יראה בקיאות היאך הוא מכניס צפרניו המתוקנים לכך בתוך הנקב כשעושה פריעה, וכיצד מכניס בו הנקובין עד העטרה. לכל אלו עניינים טוב לו שילך לשם וישב אצל המוהלים בשעת המעשה. ובכל זאת לא יהיה אומן ככל הצורך עד שיהיה בקי גם ברפואות שעושין למילות וחכם בלבישת הנקובין, ואף על גב שיודע למול צריך שידע כמו כן זה.
כך קבל ר' גרשם הגוזר מרבו ר' יעקב הגוזר ומשאר חכמים היודעים בעיניין כי בחכמת הרפואות למדין דברים הרבה שהם טובי' למילה. וכיצד יעשה, ילך תדיר אצל הקטנים אחר בית הכנסת מיד סמוך למילה ויראה היאך מתקנין המילה בלבישת הנקובין, לפי שרוב פעמים העיניין כך כשעושין פריעה אין העור נפרד ממקום חבורו כלו כהילכתו ומשייר קצת מן העור דבוק לבשר וברחיצה ראשונה שעושין סמוך למילה אז מתקנין המעוות בלבישת הנקובין. וכן אם יקלקל בעיניין אחר יכול לתקנו כאשר תמצא כתוב. וכן עשה גם הוא מתחלה כשהתחיל במצוה, ועל כן היה או' כל אומן שאינו בקי גם בעיניין הרפואות לא יקרא אומן מומחה כל ימיו. כיצד מרפאין את המילה. אחר בית הכנסת מיד סמוך למילה מרחיצין את הקטן בחמין לפי שהחמין יפין למילה וצריך להלביש למילה סמרטוטין נקובי' ולחדש חדשים בכל פעם אחר כל הרחיצות, ואם נכנסו הראשונים אשר לבש לו בבית הכנסת כדין עד העטרה לא יוציא אותם עד שיצאו מעצמם ולא יצטער לנער בלא צורך. וגם הדם יעמוד יותר מהרה. ומתי אמ' ר' גרשם הגוזר שלא יוציאו הראשונים כשיודע בברור שגמר הפריעה כל הצורך אבל לא גמר כל הפריעה יוציא אותם וישים אחרים במקומן. ויעשה כאשר כתבתי למעלה. ואם לא יצאו הראשונים ליום ולילה או לשני ימים לכל היותר יקרע אותם ויוציאם ולא יצטער לקטן עוד. ואם ראה ראש הגיד שחור מחמת דוחק הנקובין יקרע אותם וישים יותר רחבים במקומן ולא יצטער לקטן עוד. זאת החכמה נהגו שאין מוציאין הנקובין בכל פעם כי הראשונים היו מוציאין הנקובין תדיר אחר כל הרחיצות והיו מרבים צער לנערים מחמת שנתייבשו כבר הנקובין מן הדם שעליהם ודבוקין לבשר, על כן מנהגינו יותר טוב עתה כי מעלה ארוכה יותר מהרה. והמילה צריכה רחיצה בכל יום ד' או ה' פעמים בין יום ובין לילה, והכל לפי מה שיודע האומן שצריך להחליף הנקוב' עושין בין ביום בין בלילה בין ברחיצה בין שלא ברחיצה עד שיתרפא. ופעמים שאין צריך לנקוב' כי אם ביום ראשון, מתי כשעשה פריעה כל הצורך והכניס הנקובין היטב עד העטרה. מכל מקום מטפטפין מן השמן על המילה תמיד ונותנין עליה סמרטוטין שאינן נקו' או חתיכת חלב מן הדק אשר על הקרביים של כבש או חתיכת שומן של תרנגולין שאינו מלוח וטובלין אותו בשמן זית ומשימין על המילה, ונותנין עליו עוד בגד קטן כפיסת יד בכל פעם והוא שמירה לחלב או לשומן שלא יפול. וצריך להחליף לו חדשים בכל פעם אחר כל הרחיצות עד שיתקשה בשר הגיד בעבור שלא ישרט ראש המילה מחמת הבגדים כשלובשין המילה.
מוהל שעשה פריעה ושייר ציצין דבוקין לבשר מלמעלה לגיד ומכסה קצת מן העטרה אין צריך לגרד אחריו בצפורן ואין לחוש שיבא לידי עכוב מאחר שהרוב מגולה, וכל שכן אם נשתיירו מלמטה שלא יגרד אחריו מפני סכנת הגיד לפי שעתיד לעבור ולגלות העטרה מאליו. ואע"פ שאמ' שאין לחוש על אותו שיור הנשאר, כשיבא הנער לבית רואין אותו אם יכול לתקנו ולסייעו בלבישת הנקו' מפני מראית העין הרי טוב, ואם לאו יניח ואחר זמן תתגלה בלי ספק. וכיצד יעשה יקח סמרטוט נקוב ולובש למילה, ועם לבישתו יכוין להפריד אותם ציצין ממקום חבורן ויכניס הסמרטוט עד העטרה, זהו אומנות שיודע לשפע אותם ציצין בסמרטוטין המוהל שעשה פריעה כל הצורך ולא הכניס בו הנקוב' עד נזר העטר' בבית הכנסת מחמת מהירות או מחמת בהילות או שמא הנקב של הבגד היה צר כשיבא לבית יחזור ויכניס אותן עצמן עד מקום נזר העטרה ולא יאזין לקול צעקת הנער כי המצוה רבה היא. ואם יהיה הנקב צר כל כך שלא יוכל להכניסם יוציא אותם וישים אחרים במקומן ויכניסם עד העטרה כדי שלא ישאר העור דבוק לבשר. ואם מתיירא מן הדם שיצא יותר מדאי אם יוציא כך מהרה הראשונים ימתין ולא יוציא אותם ברחיצה ראשונה עד שיעמוד הדם, וברחיצה שנייה או שלישית יוציא אותם וישים אחרים במקומן.
ואם פגע לו שלא עשה פריעה לגמרי בבית הכנסת מחמת בהילות או מחמת מהירות או שמא הדם כיסה המילה שלא ראה כשיבא לבית יחזור ויעשה פריעה משום דמצות פריעה חובה עליו כמו מילה, דתנן [שבת קל"ז ע"ב] מל ולא פרע כאלו לא מל שנ' המול ימול אחד למילה ואחד לפריעה. ואם בבית לא יוכל לעשו' הפריעה מחמת שאינו בקי או מפני חלישו' הנער ישפע העור בלבישת הנקובין. ואם אינו בקי גם בזה יעשה תקנה שיבלה אותו עור, וכיצד מבלין אותו עור, כותשין העלין של אפייא עם שומן תרנגולין שאינו מלוח דק דק ומערבין בו שמן זית ומדבקין מעט על בגד קטן ונותנו על המילה תדיר ויבלה בתוך ששה ימים ונעשה העור לליחה. אחרי כן מנקין המילה כאשר עושין לשאר מילות שיש להן ליחה, וינקה בתוך ג' ימים ויהיה המילה טובה וכשרה ואם יכול לשפע אותו עור בתוך כך בלבישת הנקובין יעשה ויצלח. ובכל מקום שצריכי' לו למול שנית צריך לברך ברכת המילה שנית לפי שמקיים מצות המילה בדם הברית שמטיף, וגם אשר קדש צריך לאומרו עד כורת הברית. אבל קיים את הילד אין צריך לאומרו לפי שכבר נאמרו עליו כשמלו אותו תחלה, וגם בפר' מילה לא תמצא יותר אלא תוספת ירושלמי הוא.
ואם בא למול ואירע לו פגע שנפצע הגיד באזמל או בגרידת הצפורן צריך שיעמיד הדם מיד, ואחר כך יעשה לו רפואה בשמן בצים כי אותו שמן יותר טוב משמן זית לפצעי המילה. ויקח מן השמן וישים על בגד מעט ויתן על המכה תדיר עד שיתרפא, ולא ירחצנו תמיד כמו שאר מילות. ואם יהיה צריך לנקובין ילבישנו ביום שני או ביום שלישי פעמיים או שלש ובלבד שלא יקלקל המכה מפני סכנת הנער. היאך עושי' שמן מבצים, לוקחין בצים הרבה י' או כ' ומבשלין אותם הרבה, אחרי כן קולפין אותן וזורק החלבון מבחוץ ושורף החלמון שבפנים וישרוף אתם עד שיצא השמן וידחוק אותו בתוך בגד ומקבלו בכלי. גם במקום שאין מצוי שמן זית זה השמן טוב מאד, והדבר בדוק ומנוסה גם לפצעים ולבשר בלוי, ולנשים שדדיהן כואבות טוב זה השמן. מילה שהיא נפוחה מחמת מכה או מחמת מישמוש הידים או מחמת דוחק הנקובי' או מקרירו' או מחמת כל דבר יקח העלין של אפייא וישחוק אותם הדק ויערב אותה בשמן זית ויקח אפייא וישים על הנפח ויועיל ויסיר גם הכאב, ואע"פ שהיא נפוחה לא יניח מללבוש לה הנקובין לפעמים אם הוא צריך. וגם לנפוח במקום אחר טובה האפייא מאד. ועוד שמעתי שבח של האפייא יש מקומות שאין להם שמן זית ועושין רפואה למילה בשרף היוצא מאפייא. וכן שמעתי שרף היוצא מעשב שקור' ווגריך ובלעז פלנטיין כמו כן הוא טוב במקום שאין מצוי שמן זית.
אם נפצע הגיד מלמעלה אינו סכנה אבל מלמטה בחריץ הוא סכנה מפני שהמים והזרע שופכין מלמטה ושמה העטרה משפעת ויורדת כקולמוס עד פי האמה אם נפצע לשם כלשהו סמוך לעטרה אז הוא סכנה שלא ינקוב הגיד ויעכב קלוח הזרע ויהיה כרות שפכה. ראייה מדרב הונא דא' בפ' הערל [יבמות ע"ה ע"ב] כקולמוס כשר כמרזב פסול, דהא למעלה שליט ביה אויר' ומעלה ארוכה, אבל מלמטה לא שליט ביה אוירא ואינו מעלה ארוכה. ועוד ראיה ניקב הגיד למטה מן העטר' אינו מעכב את הזרע משום דהדר' בריא, ר' יהושע בן לוי א' ניקב בעטר' כל שהו מעכבת, משמע בין מלמעלה בין מלמט' מכלל דתנא קמא סבר דאינו סכנה אל' אם כן ניקב מלמטה. ועוד ת"ר [שם ע"ו ע"א] ניקב פסול מפני שהוא שותת, נסתם כשר מפני שהוא מוליד, וזהו פסול החוזר להכשירו, מכאן אם ניקב הגיד מלמטה מקום שהמים והזרע עוברין מתוכו פסול ואינו מוליד מפני שהזרע שותת ויורד ואינו יורה כחץ. לפיכך יזהר המוהל כשימול ויחתוך קצת מן הצד מפני סכנת הגיד, וגם כשעושין פריע' והעור שבמקום החריץ מלמטה אינו נפרד ממקום חבורו יפרוש ואין לחוש על אותו שיור שלמטה.
דבר זה עיקר להודיע למוהלים כשלובשין הנקובי' למילה שיגלחו אותם סביב שלא יכנסו החוטין בתוך הנקב ויבא לידי סכנה, וצריך שישמור שלא ישאר מן החוט בנזר העטרה שמא ינקוב הגיד ויבא לידי כרות שפכה. וראיה מדתנן [שבת קל"ג ע"א] אין [עושין] לה חלוק לכתחלה בשבת וכו', ומאמיה דאביי [שם קל"ד ע"א] דהיית' מזהר' על החוטין כו'. כשמלפפין הקטן סמוך למילה צריך לסבב הקשר כנגד המילה פעמים ושלש פן ישלח ידו שמה ויחופף המילה. המיילדת צריכה שתהא ממעך הערלה לקטן שיש לו עור קשה בין אצבעותיה כל ז' ימים בתוך הרחיצה, מפני שהיא מתרככת על ידה ונוח לו למהלו ליום שמיני. וכן לקטן שאין לו ערלה גדולה צריכה שתהא מושכת ערלתו לפנים מעט כל ז' הימים שיהא נוח לו למהלו ליום שמיני. אבל תזהר שלא תהא מושכת וממעכת יותר מדאי כי המשמוש קשה פן יעשה נפוח. על כן יש לו למוהל להסתכל בנערים ב' ימים או ג' לפני המילה בערלתם ורואה העיניין לאחר רחיצת הנער.
המוהל צריך לחמם ידיו על בשרו בעוד שהצבור מתפללין כי קרירות ידים ורגלים קשין לו שמחמת הקרירות כל הגוף מזדעזע והידים נרתתים. אומן שנרתתין ידיו מחמת זקנה או מחמת דבר אחר ראוי להעבירו מן האומנות לפי שמסתכן בנפש הילד. וכן מוהל שכהו עיניו ואינו רואה כל הצורך וקילקל כבר פעמים ושלש ראוי להעבירו מן האומנות שלא יתחייב בנפש אחד מישר'. וכן אומן הרגיל בכל פעם שאין עושה פריעה בבית הכנסת מחמת שאינו בקי, או מחמת מהירות כדי לעשות לו שם שהוא מהרן ומחשב בלבו שיעשה פריעה בבית אחר בי' הכנסת גם זה ראוי להעבירו מפני שמרבה בצער הילדים.
דבר זה כתב ר' גרשם הגוזר מפי רבו ר' יעקב הגוזר פעמים ימצאו תחת עור הפריעה עור שלישי וצוה לו אם אקרה כה לפרוש מיד ואין לחוש עליו מפני שהוא דק ומבלה מעצמו, ואותם שמדקדקין אחריו מוסיפין בצער הילד בלא צורך. אותה הערלה הכפול וקשה כשאר הבשר והמוהל אינו יודע למצוא מקום שדינו לחתוך, צריך המוהל ליקח הערלה בין ג' האצבעות המזומנים לכך וימלול הערלה בראשי האצבעות, ועל ידי המלילה מתמעך העור קצת ויוכל להבחין בין העור לבשר. אחר כן ימשוך הערלה אליו מעט וירחיק האזמל מן הבשר מעט לפי אומד דעתו וימול סמוך לצפורן בעזרת שדי בלי פחד. ואותם נערים שאין להם אבר כל כך וגם האבר מסורבל בבשר ופעמים נכנס בגוף ונראה מעט מבחוץ ופעמי' שהוא מבחוץ ונראה בטוב, לזה צריך בקיאות לפי שהוא מתיירא שלא יתפוס מן העור יותר מדאי, וגם מתיירא שלא ישמוט לו הערלה קודם גמר המעשה ויסתכן בילד. לזה צריך המוהל לחפש אחר הגיד ולהוציאו מן הבשר חוצה, אחר כך יתפוש הערלה ויחזיק בו בכל כחו ויכוין למול מן הצד מעט שלא יפגע בכיס למטה, ויזהר לחתוך סמוך לצפורן בפעם אחת ולא ישנה לו. זאת המילה קשה לרפאות יותר משאר המילות מפני שהנקובין יוצאין תדיר והוא סכנה שלא יתרפא העור שינית לבשר. צריך רחיצות יותר וצריך בכל פעם לחפש אחריו ולהוציאו חוצה ולהלבישו הנקובין תדיר, ואפילו אחר שנתרפא צריך להוציאו לחוץ עד שיגדל לפי שהוא מסורבל בבשר מפני מראית העין.
נולד קצת מהול בא ליד ר' גרשם הגוזר וראש הגיד היה מגולה ברובו, וכל הרואה אותו היה סבור שהיה מהול בטוב והיה צריך רק להטיף ממנו דם ברית. כשהביאו הילד לפניו והביט בו ראה שהיה ערלה כבושה ובדק אחריו ומצא העור שהיה מכסה העטרה והיה דבוק לעטרה. ויהי כאשר בא למהלו ביום השמיני לקח הגיד בשתי ידיו ותפס הערלה בשתי ידיו לפנים בחזקה, אחר כך נתן הערלה כולה בידו אחת והחזיק בה בצפרניו בכל כחו ולקח האזמל בידו אחרת וחתך מן העור מעט כעין טבעת בצמצום וחתך הרבה בקושי סמוך לצפורן כי היה מתיירא שמא ישמוט לו הערלה, ואחר שנכרתה הערלה מצא עור התחתון לפניו ועשה הפריעה כהילכתה. אז ידע שזה היה ערלה כבושה, פי' טמונה, כאשר כתבתי לעיל שזה היה נראה נולד מהול בעור העליון ובעור התחתון היה ערל גמור וכגון זה צריך אומן היודע לבדוק יפה. אחר כך בא המעשה הזה שנית לידו אלא חדוש היה לזה, היה נולד קצת מהול והיה נראה בעיני כל כמו שהיה נמהל לשעה סמוך ללידתו ועדיין היה ליחלוחית המילה נראה כמו דם. והראו לו הנער ביום לידתו והציץ בו ואמר עדיין לא נגמרה כל ברייתה של זאת הערלה, לפיכך היא אדומ', ובדק את המילה וראה שהיה ערלה כבושה ולקח מיד חתיכת חלב מן הדק המכסה את הקרב של כבש וטבלו בשמן זית ושם החלב בראש הגיד כל ז' הימים כי היה כואב לו הגיד ובעבור שיתקשה העור עשה זה. ויהי ביום השמיני נתקשה העור ומל אותו כראוי הרבה בקושי כי היתה הערלה קטנה, ועשה לזה כאשר עשה לראשון. אחרי כן ראה מוהל שבא לידו נולד כגון זה והיה סבור שלא היה צריך למהלו וכשראה אותו ר' גרשם הגוזר אמ' זהו ערלה כבושה, וערל גמור הוא. הלך המוהל וחתך אותו מיעוט ערלה, אחר כך ראה עור התחתון מגולה לפניו ועשה פריעה כמשפט כדבריו. אחרי כן ראה מוהל שבא למול והיה קצת מהול והיה העור מכסה העטרה ואותו העור היו שני ציצין והלך המוהל וליקט אותם ביחד וחתך אותם בבת אחת ואחר כך גמר פריעתו. ואם היה רוצה היה יכול לחתוך כל אחד ואחד לבדו בלי פחד. וכן עשה לבנו כשמל אותו ונשארו לו ציצין גדולים תלוים לו בשני צדי הגיד ולא היו מעכבין המילה, ביום השלישי לקח הסכין וחתך אותם כל אחד ואחד לבדו כי ראה שלא נרקבו ולפי שלא היה זה הדור המילה על כן חתך אותם. וכתב החדוש כדי להורות לאחרים. פעם אחת בא לידו קטן למול והיה מראה כל גופו ירוק טפי, ויהי כן משעה שנולד והיה בשרו חם כמו כן יום אחד. ויהי ביום השמיני כשהביאו הנער לבית הכנסת וראה הנער ונתוסף המראה והיה ירא למהלו ורצה לדחות המילה, ויהי עד כה ועד כה צוה לקרות לרבינו מנחם וירא גם הוא את המראה הזה והוא יגיד מה אעשה. וכאשר ראה גם הוא מראה הנער היה מסופק בו והיה חושש לדברי ר' נתן הבבלי [שבת קל"ד ע"א]. לסוף א' ודאי ראויה היתה לדחות זאת המילה אלא שכבר בא הנער לבית הכנסת וכבר התחלנו במצוה ואנו חייבין לגומרה. ועוד אמרו חכמים אין מעבירין על המצוות. ועל תוספת המראה אין לחוש כי היה חולה יום אחד, ומה שאמ' שמוא' [שם קל"ז ע"א] נותנין לו שבעת ימים להברותו היכא דנפל עליה חולי אישתא שקורין מלוויי ג' ימים רצופין אבל יום אחד זהו אשפיימר לא א' שמואל לדחות, ואע"ג שהוא סכנה קצת מצוה לנו לקיים מצות מילה בזמנה, וכן צוהו ויחי הנער.
שוב בא לו בחור אחד שקדש השם בנפשו והגיד לו שנשארו לו ליקוטי הערלה בראש הגיד והיו חופין רוב גובהה של העטרה ואותן ציצין היו דבוקין לבשר מצד אחד עד פי האמה, ובאותו הצד היה נמשך האבר עד שהיה מעכב הקלוח והיה משתין לצד אחד. והבחור היה ירא את י"י ולקח בעצמו הסכין וחתך אותם ציצין, ומחמת בהילותו נגע הסכין בבשר ועשה מכה בראש הגיד ואביו ואמו לא ידעו בדבר. וסיפר לו הבחור באיזה עניין שעשה לקח עץ אחד והיה חד מצד אחד ודקר חודו בין העור לבשר, אחר כך לקח הסכין וחתך אותו העור על העץ לשנים מיד חזר קלוח הגיד למקומו. ויהי ביום השלישי בהיות כואב לו בא אליו הבחור וסיפר לו את כל אשר עשה והנה כבר נתקרמו פניו כי היה לו בשת להראותו עד יום השלישי והיה סבור בדעתו לרפאותה מעצמו. מיד לקח הבחור ועשה לו רחיצה שהוא יפה למילה בכל יום פעמי' ועשה שמן של בצים ונתנו על המכה ד' פעמים בכל יום וגם אפייא נתן סביב המכה מפני שהיה הגיד נפוח מחמת מישמוש ידיו וחפיפת בגדים ולא היה צריך לנקובין, וישב בביתו ז' ימים עד שנתרפא. ומזה נוכל להבין שלא היו בקיאין בתקון המילה בלבישת הנקובין כאשר כתבתי לעיל ונשארו ציצין מן הפריעה דבוקין לבשר על כן נעשה לו ככה. וכל זה כתבתי כדי להוכיח בני אדם שלא יהא שום אדם פושע בבניו אם יארע מזלו שישאר בנו ערל שלא ירחם עליו וימול אותו שנית לאלתר בעוד שהו' נער קטן ולא יבא הנער לידי סכנה לאחר זמן כשיעמוד על דעתו ויבין שישר' ערל בכרת הוא וזרעו שנ' [בראשית י"ז] וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה, ויותר קל לעשות מילה בשנייה מבראשונה, ועל זה נאמר המול ימול אפילו ד' וה' פעמים ואם יהיה זריז בו יזכו שניהם לעולם הבא.
פעם אחת מל נער אחד ביום הכפורים לפני ארון הקדש והיה היום מעונן וגם להב הנרות עכבוהו שלא ראה ככל הצורך וכשהתחיל לחתוך נמשכה הערלה בידו למטה בגיד שלא דיקדק יפה לחתוך סמוך לצפורן שלא היה בקי עדיין באותו עיניין וחתך כל העור שלמטה לגיד וקצת מן העור של כיס וכמעט שנראו הבצים, וגם הגיד היה קטן מאד, ונעשה לו נס שעשה פריעה כדין. ומיד כשהבין שברע עשה מיהר לעשות לו רחיצה והיה הדם שותת ויורד מאד, והורה לו אשה חכמה שלקח מעט פשתן ושרת אותו בתוך חלבון של ביצה ולקח גם שערות ממקו' ערות אשה ונתנה על המכה עם אפר ששרפו מבגד בלווט ומן מעט בגד שיצא עליו הדם ומנוצת עוף אז עמד הדם, ושיער האם היה יותר טוב, וזה דבר בדוק ומנוסה. אחרי כן עשה לו רפואה בטורח גדול, וכל אותו לילה לא נגעו בו כלל כלל רק שנתחלפו הבגדים המלוכלכים מן הצואה, ויהי ממחרת עשה שמן של בצים ונתנו על המילה ועל המכה ד' פעמים ביום כך עשה ג' ימים ולא הועיל. עד שהלך לרופא גוי וקנה מן הרטייה שמשימי' על הפצעים והדביק בו מעט על בגד פשתן ונתנו על המילה ונתרפא בעשר' ימים, ונתן עליו גם שמן בצים, בג' ימים הראשונים לא רחץ מכל וכל מפני חלישות הנער, שוב רחץ פעם בשני ימים. מאותו היום התחיל למול ולחתוך מצד קצת וסמוך לצפורן כדי שלא יבא עוד לידי סכנה. ונתן שבח והודאה למלך מלכי המלכים שמנעהו מבא בדמים ועשה לו נס בזה שהציל הנער בזכות מצות המילה.
גם באלו עיניינים מעמידים דם המילה. קח לבד שרוכבין עליו והוא בכר הסוס וקורין אותו הרווילץ ושרוף אותו לעפר ושים אותו על המכה ויעמד הדם. ע"א קח ריעי של חזיר חם ושים על בטן הנער ויעמד הדם. ע"א קח הושוורץ והוא עשב הגדל על גג הבתים ויהפוך העליון לגבי המכה ויע' הדם. ע"א קח נוצת תרנגולת ושרוף לעפר ויערב בו העפר של לבד ויפזר על המילה ויעמד. ע"א קח מן הדם וכתוב במצחו אופילה בורניס. ויש כותבין כופילא. ע"א קח עשב שקורין בלש' אשכנז טוטרא כשם חלמון של ביצה ויקשור על המכה ויעמד.
<h2>דף עה:</h2>
בשכל טוב, זקן דמרתתן ידיה והוא הדין בחור, אי נמי דלא בריין נהוריה, אסור למימהל שמא יעשנו כרות שופכה. הרוצה ללמוד אומנות המילה ילמוד מזה הספר כאשר כתב אותו ר' גרשם הגוזר לפי סברתו ולפי דעתו ולפי חכמתו וכאשר קבל מרבותיו ובאובנתא דלביה. תחלת דבריו כל הרוצה ללמוד אומנות המילה ילך תדיר אצל הקטנים לפני המילה ורואה את ערותן וימצא שהערלות אינן שוין, לפי שחומרותיהן אינן דומין זה לזה. כיצד, שיש קטן שיש לו ערלה הרבה ויש קטן שיש לו מעט, ויש קטן שעור הערלה הוא רך וטוב להבחין בין עור לבשר, ופעמים הוא קשה ואין טוב להבחין. וגם בעור התחתון ימצא שנויים יש שעור הערלה כפול וקשה הוא מאד לעשות הפריעה, ויש שעור התחתון הוא חלק מאד ואין המוהל יכול לתפוס בו, ופעמים עולה החריץ שלמטה עד פי האמה אותו צריך שמירה כשעושין פריעה, כאשר תמצא כתוב. בכל אלו עיניינים הגיד משונה ועדיין יותר ממה שכתבתי. לכן הוא מזהיר את כל המוהלים שילכו בכל פעם אצל הנערים יום אחד או שנים קודם המילה ויבדוק הגיד והערלה שאם ימצא בו דבר חמור וידע מה יעשה, והוא עיקר. גם צריך לראות ראשו של גיד ולפי עוביו יעשה הנקובין. ובשעה שעוסקין במצות המילה ילך לשם וישב אצל המוהלין וירגיל עצמו בעסק המצוה בשעה שיגיע לידו המצוה לעשותה. וגם יועיל לו שיראה כיצד הוא מכוין לחתוך עור הערלה, ויתפוס הערלה בידו כהוויתו. וגם יראה בקיאות היאך הוא מכניס צפרניו המתוקנים לכך בתוך הנקב כשעושה פריעה, וכיצד מכניס בו הנקובין עד העטרה. לכל אלו עניינים טוב לו שילך לשם וישב אצל המוהלים בשעת המעשה. ובכל זאת לא יהיה אומן ככל הצורך עד שיהיה בקי גם ברפואות שעושין למילות וחכם בלבישת הנקובין, ואף על גב שיודע למול צריך שידע כמו כן זה.
כך קבל ר' גרשם הגוזר מרבו ר' יעקב הגוזר ומשאר חכמים היודעים בעיניין כי בחכמת הרפואות למדין דברים הרבה שהם טובי' למילה. וכיצד יעשה, ילך תדיר אצל הקטנים אחר בית הכנסת מיד סמוך למילה ויראה היאך מתקנין המילה בלבישת הנקובין, לפי שרוב פעמים העיניין כך כשעושין פריעה אין העור נפרד ממקום חבורו כלו כהילכתו ומשייר קצת מן העור דבוק לבשר וברחיצה ראשונה שעושין סמוך למילה אז מתקנין המעוות בלבישת הנקובין. וכן אם יקלקל בעיניין אחר יכול לתקנו כאשר תמצא כתוב. וכן עשה גם הוא מתחלה כשהתחיל במצוה, ועל כן היה או' כל אומן שאינו בקי גם בעיניין הרפואות לא יקרא אומן מומחה כל ימיו. כיצד מרפאין את המילה. אחר בית הכנסת מיד סמוך למילה מרחיצין את הקטן בחמין לפי שהחמין יפין למילה וצריך להלביש למילה סמרטוטין נקובי' ולחדש חדשים בכל פעם אחר כל הרחיצות, ואם נכנסו הראשונים אשר לבש לו בבית הכנסת כדין עד העטרה לא יוציא אותם עד שיצאו מעצמם ולא יצטער לנער בלא צורך. וגם הדם יעמוד יותר מהרה. ומתי אמ' ר' גרשם הגוזר שלא יוציאו הראשונים כשיודע בברור שגמר הפריעה כל הצורך אבל לא גמר כל הפריעה יוציא אותם וישים אחרים במקומן. ויעשה כאשר כתבתי למעלה. ואם לא יצאו הראשונים ליום ולילה או לשני ימים לכל היותר יקרע אותם ויוציאם ולא יצטער לקטן עוד. ואם ראה ראש הגיד שחור מחמת דוחק הנקובין יקרע אותם וישים יותר רחבים במקומן ולא יצטער לקטן עוד. זאת החכמה נהגו שאין מוציאין הנקובין בכל פעם כי הראשונים היו מוציאין הנקובין תדיר אחר כל הרחיצות והיו מרבים צער לנערים מחמת שנתייבשו כבר הנקובין מן הדם שעליהם ודבוקין לבשר, על כן מנהגינו יותר טוב עתה כי מעלה ארוכה יותר מהרה. והמילה צריכה רחיצה בכל יום ד' או ה' פעמים בין יום ובין לילה, והכל לפי מה שיודע האומן שצריך להחליף הנקוב' עושין בין ביום בין בלילה בין ברחיצה בין שלא ברחיצה עד שיתרפא. ופעמים שאין צריך לנקוב' כי אם ביום ראשון, מתי כשעשה פריעה כל הצורך והכניס הנקובין היטב עד העטרה. מכל מקום מטפטפין מן השמן על המילה תמיד ונותנין עליה סמרטוטין שאינן נקו' או חתיכת חלב מן הדק אשר על הקרביים של כבש או חתיכת שומן של תרנגולין שאינו מלוח וטובלין אותו בשמן זית ומשימין על המילה, ונותנין עליו עוד בגד קטן כפיסת יד בכל פעם והוא שמירה לחלב או לשומן שלא יפול. וצריך להחליף לו חדשים בכל פעם אחר כל הרחיצות עד שיתקשה בשר הגיד בעבור שלא ישרט ראש המילה מחמת הבגדים כשלובשין המילה.
מוהל שעשה פריעה ושייר ציצין דבוקין לבשר מלמעלה לגיד ומכסה קצת מן העטרה אין צריך לגרד אחריו בצפורן ואין לחוש שיבא לידי עכוב מאחר שהרוב מגולה, וכל שכן אם נשתיירו מלמטה שלא יגרד אחריו מפני סכנת הגיד לפי שעתיד לעבור ולגלות העטרה מאליו. ואע"פ שאמ' שאין לחוש על אותו שיור הנשאר, כשיבא הנער לבית רואין אותו אם יכול לתקנו ולסייעו בלבישת הנקו' מפני מראית העין הרי טוב, ואם לאו יניח ואחר זמן תתגלה בלי ספק. וכיצד יעשה יקח סמרטוט נקוב ולובש למילה, ועם לבישתו יכוין להפריד אותם ציצין ממקום חבורן ויכניס הסמרטוט עד העטרה, זהו אומנות שיודע לשפע אותם ציצין בסמרטוטין המוהל שעשה פריעה כל הצורך ולא הכניס בו הנקוב' עד נזר העטר' בבית הכנסת מחמת מהירות או מחמת בהילות או שמא הנקב של הבגד היה צר כשיבא לבית יחזור ויכניס אותן עצמן עד מקום נזר העטרה ולא יאזין לקול צעקת הנער כי המצוה רבה היא. ואם יהיה הנקב צר כל כך שלא יוכל להכניסם יוציא אותם וישים אחרים במקומן ויכניסם עד העטרה כדי שלא ישאר העור דבוק לבשר. ואם מתיירא מן הדם שיצא יותר מדאי אם יוציא כך מהרה הראשונים ימתין ולא יוציא אותם ברחיצה ראשונה עד שיעמוד הדם, וברחיצה שנייה או שלישית יוציא אותם וישים אחרים במקומן.
ואם פגע לו שלא עשה פריעה לגמרי בבית הכנסת מחמת בהילות או מחמת מהירות או שמא הדם כיסה המילה שלא ראה כשיבא לבית יחזור ויעשה פריעה משום דמצות פריעה חובה עליו כמו מילה, דתנן [שבת קל"ז ע"ב] מל ולא פרע כאלו לא מל שנ' המול ימול אחד למילה ואחד לפריעה. ואם בבית לא יוכל לעשו' הפריעה מחמת שאינו בקי או מפני חלישו' הנער ישפע העור בלבישת הנקובין. ואם אינו בקי גם בזה יעשה תקנה שיבלה אותו עור, וכיצד מבלין אותו עור, כותשין העלין של אפייא עם שומן תרנגולין שאינו מלוח דק דק ומערבין בו שמן זית ומדבקין מעט על בגד קטן ונותנו על המילה תדיר ויבלה בתוך ששה ימים ונעשה העור לליחה. אחרי כן מנקין המילה כאשר עושין לשאר מילות שיש להן ליחה, וינקה בתוך ג' ימים ויהיה המילה טובה וכשרה ואם יכול לשפע אותו עור בתוך כך בלבישת הנקובין יעשה ויצלח. ובכל מקום שצריכי' לו למול שנית צריך לברך ברכת המילה שנית לפי שמקיים מצות המילה בדם הברית שמטיף, וגם אשר קדש צריך לאומרו עד כורת הברית. אבל קיים את הילד אין צריך לאומרו לפי שכבר נאמרו עליו כשמלו אותו תחלה, וגם בפר' מילה לא תמצא יותר אלא תוספת ירושלמי הוא.
ואם בא למול ואירע לו פגע שנפצע הגיד באזמל או בגרידת הצפורן צריך שיעמיד הדם מיד, ואחר כך יעשה לו רפואה בשמן בצים כי אותו שמן יותר טוב משמן זית לפצעי המילה. ויקח מן השמן וישים על בגד מעט ויתן על המכה תדיר עד שיתרפא, ולא ירחצנו תמיד כמו שאר מילות. ואם יהיה צריך לנקובין ילבישנו ביום שני או ביום שלישי פעמיים או שלש ובלבד שלא יקלקל המכה מפני סכנת הנער. היאך עושי' שמן מבצים, לוקחין בצים הרבה י' או כ' ומבשלין אותם הרבה, אחרי כן קולפין אותן וזורק החלבון מבחוץ ושורף החלמון שבפנים וישרוף אתם עד שיצא השמן וידחוק אותו בתוך בגד ומקבלו בכלי. גם במקום שאין מצוי שמן זית זה השמן טוב מאד, והדבר בדוק ומנוסה גם לפצעים ולבשר בלוי, ולנשים שדדיהן כואבות טוב זה השמן. מילה שהיא נפוחה מחמת מכה או מחמת מישמוש הידים או מחמת דוחק הנקובי' או מקרירו' או מחמת כל דבר יקח העלין של אפייא וישחוק אותם הדק ויערב אותה בשמן זית ויקח אפייא וישים על הנפח ויועיל ויסיר גם הכאב, ואע"פ שהיא נפוחה לא יניח מללבוש לה הנקובין לפעמים אם הוא צריך. וגם לנפוח במקום אחר טובה האפייא מאד. ועוד שמעתי שבח של האפייא יש מקומות שאין להם שמן זית ועושין רפואה למילה בשרף היוצא מאפייא. וכן שמעתי שרף היוצא מעשב שקור' ווגריך ובלעז פלנטיין כמו כן הוא טוב במקום שאין מצוי שמן זית.
אם נפצע הגיד מלמעלה אינו סכנה אבל מלמטה בחריץ הוא סכנה מפני שהמים והזרע שופכין מלמטה ושמה העטרה משפעת ויורדת כקולמוס עד פי האמה אם נפצע לשם כלשהו סמוך לעטרה אז הוא סכנה שלא ינקוב הגיד ויעכב קלוח הזרע ויהיה כרות שפכה. ראייה מדרב הונא דא' בפ' הערל [יבמות ע"ה ע"ב] כקולמוס כשר כמרזב פסול, דהא למעלה שליט ביה אויר' ומעלה ארוכה, אבל מלמטה לא שליט ביה אוירא ואינו מעלה ארוכה. ועוד ראיה ניקב הגיד למטה מן העטר' אינו מעכב את הזרע משום דהדר' בריא, ר' יהושע בן לוי א' ניקב בעטר' כל שהו מעכבת, משמע בין מלמעלה בין מלמט' מכלל דתנא קמא סבר דאינו סכנה אל' אם כן ניקב מלמטה. ועוד ת"ר [שם ע"ו ע"א] ניקב פסול מפני שהוא שותת, נסתם כשר מפני שהוא מוליד, וזהו פסול החוזר להכשירו, מכאן אם ניקב הגיד מלמטה מקום שהמים והזרע עוברין מתוכו פסול ואינו מוליד מפני שהזרע שותת ויורד ואינו יורה כחץ. לפיכך יזהר המוהל כשימול ויחתוך קצת מן הצד מפני סכנת הגיד, וגם כשעושין פריע' והעור שבמקום החריץ מלמטה אינו נפרד ממקום חבורו יפרוש ואין לחוש על אותו שיור שלמטה.
דבר זה עיקר להודיע למוהלים כשלובשין הנקובי' למילה שיגלחו אותם סביב שלא יכנסו החוטין בתוך הנקב ויבא לידי סכנה, וצריך שישמור שלא ישאר מן החוט בנזר העטרה שמא ינקוב הגיד ויבא לידי כרות שפכה. וראיה מדתנן [שבת קל"ג ע"א] אין [עושין] לה חלוק לכתחלה בשבת וכו', ומאמיה דאביי [שם קל"ד ע"א] דהיית' מזהר' על החוטין כו'. כשמלפפין הקטן סמוך למילה צריך לסבב הקשר כנגד המילה פעמים ושלש פן ישלח ידו שמה ויחופף המילה. המיילדת צריכה שתהא ממעך הערלה לקטן שיש לו עור קשה בין אצבעותיה כל ז' ימים בתוך הרחיצה, מפני שהיא מתרככת על ידה ונוח לו למהלו ליום שמיני. וכן לקטן שאין לו ערלה גדולה צריכה שתהא מושכת ערלתו לפנים מעט כל ז' הימים שיהא נוח לו למהלו ליום שמיני. אבל תזהר שלא תהא מושכת וממעכת יותר מדאי כי המשמוש קשה פן יעשה נפוח. על כן יש לו למוהל להסתכל בנערים ב' ימים או ג' לפני המילה בערלתם ורואה העיניין לאחר רחיצת הנער.
המוהל צריך לחמם ידיו על בשרו בעוד שהצבור מתפללין כי קרירות ידים ורגלים קשין לו שמחמת הקרירות כל הגוף מזדעזע והידים נרתתים. אומן שנרתתין ידיו מחמת זקנה או מחמת דבר אחר ראוי להעבירו מן האומנות לפי שמסתכן בנפש הילד. וכן מוהל שכהו עיניו ואינו רואה כל הצורך וקילקל כבר פעמים ושלש ראוי להעבירו מן האומנות שלא יתחייב בנפש אחד מישר'. וכן אומן הרגיל בכל פעם שאין עושה פריעה בבית הכנסת מחמת שאינו בקי, או מחמת מהירות כדי לעשות לו שם שהוא מהרן ומחשב בלבו שיעשה פריעה בבית אחר בי' הכנסת גם זה ראוי להעבירו מפני שמרבה בצער הילדים.
דבר זה כתב ר' גרשם הגוזר מפי רבו ר' יעקב הגוזר פעמים ימצאו תחת עור הפריעה עור שלישי וצוה לו אם אקרה כה לפרוש מיד ואין לחוש עליו מפני שהוא דק ומבלה מעצמו, ואותם שמדקדקין אחריו מוסיפין בצער הילד בלא צורך. אותה הערלה הכפול וקשה כשאר הבשר והמוהל אינו יודע למצוא מקום שדינו לחתוך, צריך המוהל ליקח הערלה בין ג' האצבעות המזומנים לכך וימלול הערלה בראשי האצבעות, ועל ידי המלילה מתמעך העור קצת ויוכל להבחין בין העור לבשר. אחר כן ימשוך הערלה אליו מעט וירחיק האזמל מן הבשר מעט לפי אומד דעתו וימול סמוך לצפורן בעזרת שדי בלי פחד. ואותם נערים שאין להם אבר כל כך וגם האבר מסורבל בבשר ופעמים נכנס בגוף ונראה מעט מבחוץ ופעמי' שהוא מבחוץ ונראה בטוב, לזה צריך בקיאות לפי שהוא מתיירא שלא יתפוס מן העור יותר מדאי, וגם מתיירא שלא ישמוט לו הערלה קודם גמר המעשה ויסתכן בילד. לזה צריך המוהל לחפש אחר הגיד ולהוציאו מן הבשר חוצה, אחר כך יתפוש הערלה ויחזיק בו בכל כחו ויכוין למול מן הצד מעט שלא יפגע בכיס למטה, ויזהר לחתוך סמוך לצפורן בפעם אחת ולא ישנה לו. זאת המילה קשה לרפאות יותר משאר המילות מפני שהנקובין יוצאין תדיר והוא סכנה שלא יתרפא העור שינית לבשר. צריך רחיצות יותר וצריך בכל פעם לחפש אחריו ולהוציאו חוצה ולהלבישו הנקובין תדיר, ואפילו אחר שנתרפא צריך להוציאו לחוץ עד שיגדל לפי שהוא מסורבל בבשר מפני מראית העין.
נולד קצת מהול בא ליד ר' גרשם הגוזר וראש הגיד היה מגולה ברובו, וכל הרואה אותו היה סבור שהיה מהול בטוב והיה צריך רק להטיף ממנו דם ברית. כשהביאו הילד לפניו והביט בו ראה שהיה ערלה כבושה ובדק אחריו ומצא העור שהיה מכסה העטרה והיה דבוק לעטרה. ויהי כאשר בא למהלו ביום השמיני לקח הגיד בשתי ידיו ותפס הערלה בשתי ידיו לפנים בחזקה, אחר כך נתן הערלה כולה בידו אחת והחזיק בה בצפרניו בכל כחו ולקח האזמל בידו אחרת וחתך מן העור מעט כעין טבעת בצמצום וחתך הרבה בקושי סמוך לצפורן כי היה מתיירא שמא ישמוט לו הערלה, ואחר שנכרתה הערלה מצא עור התחתון לפניו ועשה הפריעה כהילכתה. אז ידע שזה היה ערלה כבושה, פי' טמונה, כאשר כתבתי לעיל שזה היה נראה נולד מהול בעור העליון ובעור התחתון היה ערל גמור וכגון זה צריך אומן היודע לבדוק יפה. אחר כך בא המעשה הזה שנית לידו אלא חדוש היה לזה, היה נולד קצת מהול והיה נראה בעיני כל כמו שהיה נמהל לשעה סמוך ללידתו ועדיין היה ליחלוחית המילה נראה כמו דם. והראו לו הנער ביום לידתו והציץ בו ואמר עדיין לא נגמרה כל ברייתה של זאת הערלה, לפיכך היא אדומ', ובדק את המילה וראה שהיה ערלה כבושה ולקח מיד חתיכת חלב מן הדק המכסה את הקרב של כבש וטבלו בשמן זית ושם החלב בראש הגיד כל ז' הימים כי היה כואב לו הגיד ובעבור שיתקשה העור עשה זה. ויהי ביום השמיני נתקשה העור ומל אותו כראוי הרבה בקושי כי היתה הערלה קטנה, ועשה לזה כאשר עשה לראשון. אחרי כן ראה מוהל שבא לידו נולד כגון זה והיה סבור שלא היה צריך למהלו וכשראה אותו ר' גרשם הגוזר אמ' זהו ערלה כבושה, וערל גמור הוא. הלך המוהל וחתך אותו מיעוט ערלה, אחר כך ראה עור התחתון מגולה לפניו ועשה פריעה כמשפט כדבריו. אחרי כן ראה מוהל שבא למול והיה קצת מהול והיה העור מכסה העטרה ואותו העור היו שני ציצין והלך המוהל וליקט אותם ביחד וחתך אותם בבת אחת ואחר כך גמר פריעתו. ואם היה רוצה היה יכול לחתוך כל אחד ואחד לבדו בלי פחד. וכן עשה לבנו כשמל אותו ונשארו לו ציצין גדולים תלוים לו בשני צדי הגיד ולא היו מעכבין המילה, ביום השלישי לקח הסכין וחתך אותם כל אחד ואחד לבדו כי ראה שלא נרקבו ולפי שלא היה זה הדור המילה על כן חתך אותם. וכתב החדוש כדי להורות לאחרים. פעם אחת בא לידו קטן למול והיה מראה כל גופו ירוק טפי, ויהי כן משעה שנולד והיה בשרו חם כמו כן יום אחד. ויהי ביום השמיני כשהביאו הנער לבית הכנסת וראה הנער ונתוסף המראה והיה ירא למהלו ורצה לדחות המילה, ויהי עד כה ועד כה צוה לקרות לרבינו מנחם וירא גם הוא את המראה הזה והוא יגיד מה אעשה. וכאשר ראה גם הוא מראה הנער היה מסופק בו והיה חושש לדברי ר' נתן הבבלי [שבת קל"ד ע"א]. לסוף א' ודאי ראויה היתה לדחות זאת המילה אלא שכבר בא הנער לבית הכנסת וכבר התחלנו במצוה ואנו חייבין לגומרה. ועוד אמרו חכמים אין מעבירין על המצוות. ועל תוספת המראה אין לחוש כי היה חולה יום אחד, ומה שאמ' שמוא' [שם קל"ז ע"א] נותנין לו שבעת ימים להברותו היכא דנפל עליה חולי אישתא שקורין מלוויי ג' ימים רצופין אבל יום אחד זהו אשפיימר לא א' שמואל לדחות, ואע"ג שהוא סכנה קצת מצוה לנו לקיים מצות מילה בזמנה, וכן צוהו ויחי הנער.
שוב בא לו בחור אחד שקדש השם בנפשו והגיד לו שנשארו לו ליקוטי הערלה בראש הגיד והיו חופין רוב גובהה של העטרה ואותן ציצין היו דבוקין לבשר מצד אחד עד פי האמה, ובאותו הצד היה נמשך האבר עד שהיה מעכב הקלוח והיה משתין לצד אחד. והבחור היה ירא את י"י ולקח בעצמו הסכין וחתך אותם ציצין, ומחמת בהילותו נגע הסכין בבשר ועשה מכה בראש הגיד ואביו ואמו לא ידעו בדבר. וסיפר לו הבחור באיזה עניין שעשה לקח עץ אחד והיה חד מצד אחד ודקר חודו בין העור לבשר, אחר כך לקח הסכין וחתך אותו העור על העץ לשנים מיד חזר קלוח הגיד למקומו. ויהי ביום השלישי בהיות כואב לו בא אליו הבחור וסיפר לו את כל אשר עשה והנה כבר נתקרמו פניו כי היה לו בשת להראותו עד יום השלישי והיה סבור בדעתו לרפאותה מעצמו. מיד לקח הבחור ועשה לו רחיצה שהוא יפה למילה בכל יום פעמי' ועשה שמן של בצים ונתנו על המכה ד' פעמים בכל יום וגם אפייא נתן סביב המכה מפני שהיה הגיד נפוח מחמת מישמוש ידיו וחפיפת בגדים ולא היה צריך לנקובין, וישב בביתו ז' ימים עד שנתרפא. ומזה נוכל להבין שלא היו בקיאין בתקון המילה בלבישת הנקובין כאשר כתבתי לעיל ונשארו ציצין מן הפריעה דבוקין לבשר על כן נעשה לו ככה. וכל זה כתבתי כדי להוכיח בני אדם שלא יהא שום אדם פושע בבניו אם יארע מזלו שישאר בנו ערל שלא ירחם עליו וימול אותו שנית לאלתר בעוד שהו' נער קטן ולא יבא הנער לידי סכנה לאחר זמן כשיעמוד על דעתו ויבין שישר' ערל בכרת הוא וזרעו שנ' [בראשית י"ז] וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה, ויותר קל לעשות מילה בשנייה מבראשונה, ועל זה נאמר המול ימול אפילו ד' וה' פעמים ואם יהיה זריז בו יזכו שניהם לעולם הבא.
פעם אחת מל נער אחד ביום הכפורים לפני ארון הקדש והיה היום מעונן וגם להב הנרות עכבוהו שלא ראה ככל הצורך וכשהתחיל לחתוך נמשכה הערלה בידו למטה בגיד שלא דיקדק יפה לחתוך סמוך לצפורן שלא היה בקי עדיין באותו עיניין וחתך כל העור שלמטה לגיד וקצת מן העור של כיס וכמעט שנראו הבצים, וגם הגיד היה קטן מאד, ונעשה לו נס שעשה פריעה כדין. ומיד כשהבין שברע עשה מיהר לעשות לו רחיצה והיה הדם שותת ויורד מאד, והורה לו אשה חכמה שלקח מעט פשתן ושרת אותו בתוך חלבון של ביצה ולקח גם שערות ממקו' ערות אשה ונתנה על המכה עם אפר ששרפו מבגד בלווט ומן מעט בגד שיצא עליו הדם ומנוצת עוף אז עמד הדם, ושיער האם היה יותר טוב, וזה דבר בדוק ומנוסה. אחרי כן עשה לו רפואה בטורח גדול, וכל אותו לילה לא נגעו בו כלל כלל רק שנתחלפו הבגדים המלוכלכים מן הצואה, ויהי ממחרת עשה שמן של בצים ונתנו על המילה ועל המכה ד' פעמים ביום כך עשה ג' ימים ולא הועיל. עד שהלך לרופא גוי וקנה מן הרטייה שמשימי' על הפצעים והדביק בו מעט על בגד פשתן ונתנו על המילה ונתרפא בעשר' ימים, ונתן עליו גם שמן בצים, בג' ימים הראשונים לא רחץ מכל וכל מפני חלישות הנער, שוב רחץ פעם בשני ימים. מאותו היום התחיל למול ולחתוך מצד קצת וסמוך לצפורן כדי שלא יבא עוד לידי סכנה. ונתן שבח והודאה למלך מלכי המלכים שמנעהו מבא בדמים ועשה לו נס בזה שהציל הנער בזכות מצות המילה.
גם באלו עיניינים מעמידים דם המילה. קח לבד שרוכבין עליו והוא בכר הסוס וקורין אותו הרווילץ ושרוף אותו לעפר ושים אותו על המכה ויעמד הדם. ע"א קח ריעי של חזיר חם ושים על בטן הנער ויעמד הדם. ע"א קח הושוורץ והוא עשב הגדל על גג הבתים ויהפוך העליון לגבי המכה ויע' הדם. ע"א קח נוצת תרנגולת ושרוף לעפר ויערב בו העפר של לבד ויפזר על המילה ויעמד. ע"א קח מן הדם וכתוב במצחו אופילה בורניס. ויש כותבין כופילא. ע"א קח עשב שקורין בלש' אשכנז טוטרא כשם חלמון של ביצה ויקשור על המכה ויעמד.
